ריטב"א על יומא ס״ד

1 כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו. פי׳ ובלאו הכי נמי משכחת לה ששחטו במזיד לבריא שלא כדין אלא דכל דאפשר לאוקומה בהתירא עדיף טפי:

2 דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. פי׳ דהכי גמירי לה:

3 רב סבר בעלי חיים אינן נדחין. והקשו בתוס׳ מהא דאמרינן בפסחים דף צ״ח המפריש נקבה לפסחו תרעה ואמרינן עלה ש״מ בעלי חיים נדחין ותירצו דמוקים לה רב כר׳ יהודה דאמר בעלי חיים נדחין ואע״ג דבסוף פרק אלו דברים דחיק תלמודא לאוקומה חדא מתניתא כר׳ אליעזר או כרבי יוסי בר חוני ולא בעי למימר דסבירא ליה בעלי חיים נדחין משום דרב סבר אינן נדחין ואע״ג דמצי לאוקומה כרבי יהודה התם כיון דאפשר לאוקומה במלתא דלא אשכחן דרב פליג עלה הכי עדיף טפי אבל כל היכא דלית ליה פתרי ודאי מוקמינן לה לרב אליבא דר׳ יהודה. ועוד י״ל דההיא דהמפריש נקבה לא תיקשי לרב דאמר לך רב מודינא בכי הא דכיון שעיקרו לפסחו ונדחה ממנו לגמרי לא אמרינן שיהא דיחוי לשלמים. ולא נימא דפסח בשאר ימות השנה שלמים כיון דלגבי פסח מתחלה ועד סוף עומדין בדיחויין:

4 מי דמי התם מחוסר זמן לא אתחזי כלל. וא״ת והא השוחט את האם דהוה ליה בנו מחוסר זמן שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחי׳ גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ויש בו כרת. וי״ל דלא חלקה תורה וכיון דמחוסר זמן דעלמא שהיה דחוי מעיקרו כשר אף זה כשר אעפ״י שנראה ונדחה דכיון שאין דיחויו אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר:

5 הא על ידי תערובת מרצה כדתנן נתערבו איברים כשרים באיברים בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב הראש של א׳ מהם יקריבו כל הראשים כולם. נראה מדברי רש״י ז״ל דמדר׳ אליעזר מייתינן ראיה דכיון דקתני יקריבו כל הראשים כולם אלמא על ידי תערובת מרצה. וקשה הוא דא״כ רב דאמר כרבי אליעזר והיכי שביק רבנן ואמר כרבי אליעזר. ובר מהכי נמי קשיא לן אשמעתין מנא לן דאפילו לרבי אליעזר תערובת מרצה דילמא שאני התם דכיון דקרב אחד מהם תלינן איסורא בדידיה כדאשכחן גבי טבעת של ע״ז שנתערבה בין הטבעות שאוסרת תערובתה אפילו באלף וכשנפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דתלינן בדידה. אבל י״ל בזו דלא תלינן בעלמא איסורא במה שפי׳ מן התערובת אלא היכא דתערובת גופיה איסורא דרבנן כי ההיא דטבעות דאלו מדאורייתא חד בתרי בטיל אבל היכא דתערובת גופיה אסור מן התורה כי פירש אחד מהם ספקא דאורייתא הוא ולחומרא והיינו דאמרינן הכא דכיון דכי קרב אחד מהן כולם מותרין. מכלל דמעיקרא תערובת גופיה איסורא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא משרא שרי וא״ת נהי דמוכח מהא דתערובת גופיה שרי מדאורייתא מנא לן דטעמא משום דבעל מום על ידי תערובת מרצה דילמא משום דבטיל חד בתרי: י״ל דרבי אליעזר אפילו בשנתערבו חד בחד הוה שרי כשקירב אחד מהם כדמשמע במסכת זבחים דנקטי סתמא איברים באיברים. ועוד מדמודה באברי רובע ונרבע. ואם בשנתערבו ברובא אפילו רובע ונרבע אמאי לא בטיל חד בתרי. והא דתני לה בתערובת מרובה משום רבנן נקטיה. והשתא דאתית להכי י״ל עוד דהכא אפי׳ מדברי חכמים מייתי׳ ראייה דעד כאן לא אסרי רבנן ואמרי לא יקריבו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יקריבו ור׳ שמעון נמי מדרבנן הוא דבעי קרב אחד מהם ומדאוריי׳ בלא קרב נמי דהא תערובת מרצה ואפילו לכתחלה וכו׳ יקריבו. וא״ת אי לרבנן מדאוריי׳ שרי אם עלו לא ירדו ואלו במס׳ זבחים משמע דלרבנן אם עלו ירדו דאמרי׳ התם איברי׳ באיברי בעלי מומין אם קרב אחד מהם רבי אליעזר אומר יקריבו כלן. וחכמים אומרים לא יקריבו ואמרי׳ עלה הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקריבו לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר׳ אליעזר אומר יקריבו וחכמי׳ אומרים לא יקריבו. והא ודאי באיברי רובע ונרבע דלכולי עלמא לא יקרב אם עלו ירדו דהא לא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת ודכותא הא דאמרינן דלרבנן באיברי בעלי מומין לא יקרבו. וי״ל דהא ליתא אלא הא כדאית׳ והא כדאית׳ דברובע ונרבע הכל מודים אפילו מן התורה ובבעלי מומין פליגי מדרבנן ואמרי רבנן דלא יקריבו ויצאו לבית השריפה מדרבנן. ויש מתרצים בתוספות דרבנן דהתם דסבירא להו לא יקריבו מדאוריית׳ לאו היינו רבנן דהכא וזה אינו מחוור לאוקמי פלוגתא בין רבנן לרבנן מדלא מפרש לה תלמודא:

6 ואלו אידך כדקאי קאי. פי׳ דלא קתני שיתקיים השני אלא תחת אותו שמת אבל בשנשאר חי בדוכתיה קאי.

7 יעמד חי מי שחברו חי ולא מי שחברו מת מאי משמע. פי׳ דאלו לישנא דיעמד חי אגופיה קאי ולא שיהא חברו חי. ופרקינן אמר רבא יעמד חי ולא שכבר עמד. יש שפירשו יעמד משמע עמידה אחת ולא שתים. ולא דייק הכי לישנא דגמ׳ אלא ה״פ דיעמד משמע שעכשו הוא מעמידו ולא עמד שום פעם אחרת וכן פרש״י ז״ל בלשון אחד:

8 כי קאמינא אליבא דרבנן. פי׳ דהא מדקתני ועוד אמ״ר יהודה מכלל דשמיע להו לרבנן דפליגי בהא וסבירא להו דבעלי חיים אינן נדחין ורבנן ור׳ יהודה בתרתי פליגי חדא דחטאת צבור מתה. ועוד דלרבנן מת שני שבזוג ראשון קרב ושני שבזוג שני רועה ורבי יהודה סבר דבעלי חיים נדחין. ושני שבזוג שני הוא דקרב ושני שבזוג ראשון אינו קרב אלא מת. ומשום דרבנן לא אדכרו האי סברא בהדיא נקטה רבי יהודה בענין שעיר המשתלח דאפילו בדידיה אמרינן בעלי חיים נדחין והכי קאמר להו לרבנן אי סבי׳ לכו דשני שבזוג שני קרב פליגנא עלייכו בחדא דלדידכו שני של זוג ראשון רועה ולדידי מת. ואי סבירא לכו דשני שבזוג ראשון קרב פליגנא עליכו בתרתי דלדידי שני של זוג ראשון קרב והיינו דהדר אמרינן בשלמא לרב בהא פליגי ר׳ יהודה ורבנן כלומר בהאי פליגי במאי דקתני ועוד וכן פרש״י ז״ל:

9 אמר רבא הא אמרי׳ דייקא מתני׳ כותיה דרב. פי׳ דה״ק דכולה מתני׳ דייקא כוותיה אליבא דרבנן:

10 בשלמא לרבי יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין משום הכי ימות המשתלח אלא לרב כו׳. פי׳ דקס״ד דבההוא דקתני לרבנן ימות בדידיה קתני לרבי יהודה ימות. בשלמא לרבי יוחנן כדר׳ אבא דאמר רבי אבא אמר רב הכל מודים כו׳ פרש״י ז״ל הא דרבי אבא איתא במסכת תמורה דף כ״ב גבי פלוגתא דר׳ ורבנן שנחלקו במפריש חטאתו ואבדה כו׳ ככתוב בדברי רש״י ז״ל בפירושיו עיין עליו: